היא פנתה אלי בקשר לבן שלה בן ה-10 שסירב להיות לבדו בקומה העליונה. ככה היה תמיד, מאז שעברו לגור בבית הזה לפני 9 שנים. אמרה שלפעמים מריחים בבית ריח של סיגר, אבל אף אחד לא מעשן אצלם. אמרה שלפעמים המנורה שאינה עובדת, מהבהבת.

 

 

"הקפטן" הראה את עצמו ביום השני של העבודה. לא דיברנו אבל הוא היה מודע לנוכחותי (או לתפקיד שלי). הוא נראה כגבר בשנות החמישים המוקדמות, שיער כהה מלח-פלפל מסורק לאחור וזקן מטופח. עיניים ירוקות בהירות, מהממות. לבוש קצת כמו מישהו מהסידרה פולדארק או קו אונידין או אולי מוסקטייר או פיראט. ראיתי את חולצתו הלבנה עם שרוולי הפעמון.

 

השנה 1870 עלתה ויותר מאוחר קבלתי אישור מהמטופלת שאכן הבית של השכנים היה קיים ב-1870. בפעם הבאה שהראה לי את עצמו שוחחנו. הוא ידע שהוא מת, אבל לא רצה לעבור לאור. הוא פחד, כי ידע שעשה "דברים רעים" בחייו, פחד שיגיע לגיהינום.

שאלתי למה הגיע לבית הזה. אני ראיתי שהיה בכלל שייך לבית של השכנים. הוא אמר שהילדים בבית הזה מזכירים לו את הילדים שלו. ניסיתי לשכנע אותו לעבור לאור,  אולם כלום לא שכנע אותו. כמוצא אחרון, זימנתי מהאור את שני הבנים שלו לדבר איתו. הבנים, אליהם התגעגע, הצליחו לשכנע אותו לעבור לאור ואני פשוט צפיתי איך הלך איתם בשמחה.

 

למחרת הגיעה התגובה מהאם –