​היא כבר עבדה איתי לפני כמה שנים ומכירה את עבודתי, אבל הפעם פנתה בקשר לבן שלה בן החמש:

 

"בצער רב אני כותבת את הדברים הבאים:

הילד הזה (בניגוד גמור לאח שלו) פשוט לא מחובר אלי. אעז לומר אפילו לא ממש אוהב אותי.

אני לא יודעת אם הוא כועס על הגרושין, למרות שמאז ומתמיד יש לו בעיניים כלפי ריחוק גדול!!! 

בימים האחרונים זה פשוט נורא.

הוא לא סובל שאני מנשקת אותו ובכלל נוגעת בו. (אח שלו ההפך הגמור, כל היום רק נמרח עלי והיה מוכן לנשיקות וחיבוקים נון סטופ). הילד מתחצף בגיל חמש  ובעיקר מעביר תחושה שהוא לא סובל אותי (באמת ובתמים) .

בעצב רב אני כותבת את זה. סתם לשיתוף מאמא לאמא:

זו הרגשה הזויה , מתסכלת, פוגעת, מאד לא מוכרת וחדשה שהילד שלך בן 5(!!),  לא נער מורד בן 17,  לא אוהב אותך. פשוט ככה. לא מחובר אלי כאילו אני זרה עבורו, ויותר נורא כאילו הוא לא סובל אותי. 

תעזרי לי בבקשה."

 

שמונה ימים עבדתי מרחוק עם הילד ושוחררו בינו לבין שני ההורים כל מה שלא משרת אותם בחיים אלו.

 

עם סיום הטיפול היא כתבה:

"רציתי לנקות את ״הדבר הזה״ שלא היה שייך לכאן ועכשיו, על מנת שאוכל לחיות איתו את הגלגול הנוכחי, בלי המטען הזה שהיה לו.

מרגיש שמשהו קורה אצלו כלפי, לפחות ב24 שעות האחרונות, משהו טוב!"

 

עשרה ימים מאוחר יותר היא כתבה:

"הבן הגדול אמר לי אתמול: 'אמא את שמה לב שההתנהגות של א' השתנתה? הוא נהיה יותר ״ילד טוב״..׳

ואכן א' מרגיש כמו ילד אחר -

אני מחכה בציפייה לראות אותו כאשר יחזור לגן ושיישמר הדבר המרוכך והנעים שיש ביננו היום."

 

חודש אחרי תחילת הטיפול היא כתבה:

"תקשיבי, את זוכרת שכתבתי לך שהיה לו תמיד מבט כזה מרוחק שהשתקף לו מהנשמה. תמיד ראיתי את זה מן כעס או ריחוק ממני. משהו קדמוני כזה.  זה נעלם!!!!!

דבר נוסף השבוע קרה: אני מצחצחת לו שיניים כל ערב לפני השינה ממש סוף היום שלו, וכמעט תמיד אני כבר עייפה חסרת סבלנות עצבנית רק לגמור עם זה כבר: פה גדול, פה קטן, עכשיו חיוך והכל עם החוסר סבלנות. ותמיד הוא היה מגיב לחוסר סבלנות שלי בעצבים (ברור ומובן לגמרי) והשבוע הילד נשאר רגוע כמו מלאך קטן.  

התחושה היא שהוא נטול משקעים כלפי, ואז גם אם אני חסרת סבלנות הוא לא מגיב לזה . הייתי בשוק!!!!!!"